רוצה לשתף? כבוד!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp

זכרונות מההווה #4: חיסון ראשון

את הזמן המשונה הזה חייבים לתעד. צריך לעזוב את לרגע את ה״ריאליטי״ על מופעיו השונים, ולהתמקד במאדר פאקין אנריל ריאליטי שיש לנו מתחת לאף כל יום כל היום. זה נכון לגבי כל זמן שאי פעם היה כמובן, אבל איכשהו זה מורגש יותר עכשיו.

השבוע נכנסתי לסטטיסטיקה, ולשמחתי זה קרה לי מהצד החיובי שלה. תמצאו אותי, וגם את אשתי אגב, בעמודה של ״מחוסנים״ (שהיא הרבה יותר נחמדה מהעמודה של ״חולים מאומתים״, שלא לדבר על עמודות אחרות באותה הטבלא שאותן לא אזכיר מחשש לעין הרע). למען האמת אנחנו עדיין לא מחוסנים, שכן קיבלנו רק מנה אחת מהשתיים, אבל עמודה כזו (של ״מקבלי מנת חיסון ראשונה״) לא ראיתי בשום מקום, ולכן, אני מניח שתמצאו אותי בעמודת ה״מחוסנים״ בטבלא החביבה עליכם. על כל פנים זה נכון, פרק א׳ כבר זורם לי בעורק מזה כמה ימים, שומר על העניינים עד שיגיע פרק ב׳ ויתגבר מערכים לקראת הכרעה סופית של ההתמודדות האישית שלי עם הנגיף ומוטציותיו שמחרבים את כלכלתו, ובריאותו הנפשית והפיזית של הכדור כולו מזה עשרה חודשים פלוס מינוס.

יום קר היה היום שקבענו להתחסן בו. והשעה שבחרנו בה על ידי הקלקה באפליקציה התבררה בדיעבד כשעה הקרה ביותר באותו היום הקר. גשם מעורב בברד ניתך על המכונית בדרכנו לחניון של הארנה, שהיא היד אליהו של הירושלמים ובה רבים מהם מתחסנים, והמגבים עבדו קשה על מנת לשפר את שדה ראייתנו. ״מרגישים שיש פחות תנועה״ אמרתי לאשתי כשפנינו לתוך החניון, ״נראה לי שהסגר עובד״. ״אולי יש פחות תנועה״ השיבה, ״אבל החניון מפוצץ, תראה מה הולך פה!״. ואכן החניון היה גדוש, אבל המזל שיחק לנו וכמו שקורה לפעמים, מישהו יצא איך שהגענו והופס נכנסנו במקומו.

משונה היה לעמוד בתור הכניסה לחיסונים. מצד אחד, יש מודעות, במיוחד למי שבא להתחסן מיוזמתו, ובשל אותה מודעות, חפצים היינו לשמור מרחק בתור הכניסה מכל מיני אנשים שמעולם לא פגשנו ושהם בטח ובטח לא בקפסולה שלנו. מצד שני, ירד מבול, ובשל אותו המבול, חפצים היינו הן להצטופף ולהתחמם משלושים ושבע המעלות שכל מתחסן הביא עימו לארנה, והן להידחק אל מתחת לגגון ואל תוככי המבנה שיסוכך עלינו מפגיעתם של איתני הטבע. שפת הגוף של העומדים איתנו בתור הבהירה כי הם כלואים באותה הדילמה ממש. אבל לשמחתי התור זרם ולכן הדילמות של כולנו לא באמת הספיקו להבשיל. בערך שתי דקות לפני השעה היעודה שלנו כבר היינו בפנים. אנחנו ועוד מאות אנשים. אבל לא הייתה צפיפות, להפך. הכל הרגיש די הגיוני ומסודר, במיוחד על רקע חוסר ההגיון הכללי ואי הסדר המוחלט ששרויים בו חיינו מאז פרוץ הנגיף. היו מספיק כיסאות, והם היו מונחים זוגות זוגות במרחקים גדולים בין זוג לזוג בצורה שנראתה לי תקנית ואף יותר. ״קפא לי האף״ אמרה לי אשתי בעת שהורידה מראשה את הקפוצ׳ון של המעיל. ״איזה מספר אנחנו?״ שאלתי אותה וסימנתי בראשי לעבר הפתק שנתן לה השומר בכניסה. ״190״ השיבה. ״מה 190?״ שאלתי בהפתעה, ״עכשיו רק 140 ואנחנו אמורים להיות בעוד שתי דקות!״ אמרתי ונפניתי לעבר שני כיסאות מיותמים. אשתי הסתכלה על הכיסאות ואז עלי, ״אולי נעמוד?״ ביקשה ואני נעתרתי.

אני לא יודע למי מגיע קרדיט על כך, אבל התור לקבלת החיסון היה התור הכי מהיר והכי יעיל שעמדתי בו בחיים שלי. מעולם, בשום מקום בארץ, לא זכיתי לחויה דומה. אני בטוח שהשכבתי (במצטבר) חודשים ארוכים מחיי בתורי ארצנו. דואר, נתבג, קופת חולים, תחנה מרכזית, ביטוח לאומי, משרד הפנים. איפה פאקינג לא? אבל לא בתור לחיסון הקורונה. שמה הכל תיקתק בקטע כמעט מבלבל. ׳איפה הייתה היעילות הזאת כל החיים שלי?׳ חשבתי בליבי. וגם ׳בואנה, אם הם רוצים הם יכולים אה?׳. אבל לא הספקתי אפילו לחשוב יותר מדי כי המספרים על המסך רצו ובתוך פחות מעשר דקות של המתנה כבר ישבנו מול האח מופשלי שרוולים. אמייזינג. הגברת חוסנה ראשונה. הבטתי בעיניה כדי לראות אם זה באמת כלום כמו שאמרו בטלויזיה ואז הגיע תורי. זה באמת היה כלום. עשיתי סלפי עם האח המזריק, אחד עם מסיכה ואחד בלי, וחזרנו לאוטו.

השמש יצאה מבין העננים והיינו אופטימיים כאלה, מבודחים כמעט. בדרכנו הביתה נסעתי לאט, נהנה מתנועת המכוניות הדלילה. ״תראי איזה יופי האור של השמש מנצנץ על הכביש הרטוב״ אמרתי, ״באמת יפה״ הסכימה, ״ממש״.

רק שנהיה בריאים.

בסלון של סלומון? או אולי בסלון שלכם? שאנן סטריט בהופעה פרטית ואינטימית אצלך בבית!