משום מה אני מוצא עצמי חושב על הישראלים בחו״ל. ״אני מרגיש רחוק מאי פעם״ כתב לי חבר שמתגורר בהולנד. והרושם שלי הוא שיש רבים כמוהו. כאילו שההחלטה שלהם להתגורר הרחק מהארץ בה נולדו תמיד נשענה גם על יכולתם לחזור. או על כך שהם בוחרים בכל רגע נתון שלא לחזור. וכך, בטרם הקורונה, כל החלטה או מהלך שלהם היה תמיד מקביל למהלך או החלטה דומה בארץ. ״תראה איזה קל לפתוח פה חשבון בנק״ חשב לדוגמא הישראלי בקליפורניה, ״למה בארץ זה כזה סיפור?״.
אבל עכשיו, עם כל מגבלות הטיסה, מדידות החום, הצהרות הבריאות, מדיניות הרמזור והחלוקה למדינות בצבעי ירוק ואדום – הכל השתנה. כי גם אם אפשר להתנייע בין מדינות – זה לא כמו פעם. כל המדינות שמחוץ למדינה בה אדם חי, כבר אינן נחוות כאילו הן במרחק ׳קפיצה קטנה במטוס׳. הקורונה כאילו באה והבהירה לכל תושבי העולם שהם חיים במקום מסוים ושהם נמדדים בעיקר לפי המתרחש באותו המקום. אגב, תחושה שישראלים דוקא מכירים היטב. אבל ישראלי (או ישראלי לשעבר) שהתגורר במדריד בטרם המגיפה, הפך לתושב מדריד ותו לא עם פרוץ המגיפה. כאילו שהקורונה השילה מעל אנשים זהויות מסוימות והחליפה אותן בזהויות שנראות לה רלבנטיות יותר: מקום המגורים, חיוניות מקום העבודה, קבוצת הגיל וקבוצת הסיכון. כל שאר הזהויות – כך קבעה הקורונה – הן בגדר שעשועים לרגעי הפנאי.
וכך, נדמה לי שישראלים וישראלים לשעבר בארבע כנפות תבל מרגישים לפתע מנותקים יותר ובודדים יותר. הפוקוס בעת הקורונה עובר פנימה. מה קורה אצלי בבית? מה קורה אצלי בשכונה? אצלי בעיר? וגם אם פותחים וואינט ומצקצקים לשון לנוכח אוזלת היד המתסכלת והצפויה כל כך בטיפול בקורונה בישראל, עדיין כל העולם נמצא באותה הסירה פלוס מינוס ובמצב עניינים כזה, הפוקוס העיקרי הוא על מה שקורה בסביבת החיים המיידית.
חוץ מזה שהם גם בטח מתגעגעים ודואגים יותר מהרגיל.
יאללה שייגמר כבר כסאמכ. אם לא פה אז בניו יורק, או פריז, או ברצלונה. שמישהו כבר יגיד: ״טופל״.