בחצות היום של שישי האחרון קבעתי לשתות קפה עם ידידה בבית הקפה של משק עפאים במתחם הנסן (״בית המצורעים״ לשעבר) שבירושלים. האמת היא שלמרות שקבענו לקפה, ידעתי שאשתה תה, אבל זה לא העיקר.
הידידה הנ״ל מאוד אוהבת בתי קפה ובעבר בילינו בהם יחד לא מעט, עושים מה שידידים עושים – מצחיקים זה את זו ולהפך, משתפים זו את זה ולהפך בלבטים חשובים אבל לא חשובים מדי, ובעניינים אישיים אבל לא אישיים מדי, ובאופן כללי נהנים זה מחברתה של זו. ולהפך.
בגלל אהבתה לבתי קפה, יצא שברבות הימים ישבתי עימה ברבים מאלה המפוזרים ברחבי העיר המערבית. אני עצמי, אגב, טיפוס של בארים. קל לי הרבה יותר למצוא את עצמי במקום שבו התפריט מלא בסוגים מגוונים של דרינקים ומהקיר משקיפים עלי מיני בקבוקים בכל הגדלים והצבעים ופיותיהם מדיפים ניחוחות נחמה והקלה. אבל גם זה לא העיקר.
לטובת הקוראים בעתיד אציין כי המילים האלה נכתבות בעת שהמושג ״קבענו לשבת בבית קפה״ לא באמת רלבנטי. לפחות לא בארץ. כי בימים אלה, ימי ׳בין הסגרים׳, (״המדינה הזו לא מצליחה לשלוט לעצמה בסגרים״ אמר לי חבר בשיחת טלפון לא מזמן) מותר אמנם לקנות קפה (או תה) בבית קפה (בהנחה שהוא מציע שירותי טייק אוויי כמובן), אך אסור להתקהל ולהתאסף משום סיבה, ועוד יותר מכך – בשום מקום שלשון החוק איננו מכירה בחיוניותו. והלשון של החוק, ככל הנראה, לא לחוצה על קפה.
אבל בדיוק מהסיבות הנל, בחרנו את בית הקפה הספציפי הזה שממוקם בסמוך לחצר פנימית מלאת עצים ופרחים, ובתוכה מקומות ישיבה רבים. במילים אחרות – אפשר גם לקנות קפה, וגם להרגיש שיושבים איפשהו, וכל זה מבלי להפר את ההנחיות. בינגו. פעמים רבות, אגב, הרהרתי בכך שאולי כדאי לחוקק חוק שיאסור לגעת במבנים ישנים ונטושים במשך 100 או 150 שנה. שהרי רק בזכות זה שהוא נותר נעול ולא ׳פיתחו׳ אותו במשך עשרות בשנים, נשאר המתחם יפה כל כך. וכלום יכול להיות שכל מה שנראה לנו כל כך מכוער ולא פרקטי היום, יראה לנו מקסים ושובה לב בעוד שנים? אבל גם מחשבה זו, ואלי חבל שכך, איננה העיקר.
נפגשנו מחוץ לחומה של ״בית המצורעים״ (אולדסקול שכמוני. אני מעדיף את השם הזה, ועם משפחת הנסן הסליחה) ולמרות המסיכות שעטינו, זיהויינו ההדדי היה מהיר והחלטי. מצחיק מה שקרה עם המסיכות האלה עם הזמן. בהתחלה הן אשכרה היקשו על הזיהוי. לא אחת הובכתי, אי שם בראשית הגל הראשון, כשלא זיהיתי אדם שעיניו חייכו אלי מעל המסיכה שכיסתה את פניו מהאף ומטה. אבל בחלוף השבועות והחודשים נדמה כי העיניים, ואולי אף המוח, התרגלו לתפקד כהלכה תחת המגבלות שהוטלו עליהם, ולהשלים את זיהוי האדם שמנגד גם בהיעדר הפרטים המזהים כולם.
חיככנו מרפקים כדרכם של אנשים אחראים במציאות כיאוטית ופנינו לעברו של השומר הישוב תכף אחרי הכניסה. ״תמלאו את הפרטים בבקשה״ ביקש באדיבות, וכך עשיתי. חיש קל דילגו שמי, מספר הזהות שלי, וסיבת הגעתי למתחם מנחלת הפרט היישר לנחלת הכלל. ואפילו טרחתי לחתום. בעת שידידתי התפנתה לעבור הליך דומה (״אל תעתיקי״ כמעט ואמרתי לה) המשיך השומר לתחקיר שבעל פה.
״באתם לקפה?״
״כן״
״קונים והולכים או קונים ויושבים במתחם?״
״קונים ויושבים במתחם״
״אוקי״ המשיך והסביר ועודנו אדיב כבתחילה, ״בגלל ההגבלות, חילקנו את המתחם לארבעה איזורים, אתם באיזור הירוק. יש מפה בפנים. קחו את הכרטיס הזה״ אמר בעודו מושיט לעברי כרטיס מנוילן בצבע ירוק, ״ושבו במקום המותר״.
לקחתי את הכרטיס מידיו (מעניין אם הוא שם אלכוג׳ל אחרי כל כרטיס, שאלתי את עצמי) ולפתע בועת זיכרון סמי- נוסטלגית התעוררה בי. נזכרתי בימים האפלים, הקשוחים והמדממים ביותר שחויתי כירושלמי. ימי האינתיפדה השנייה. נזכרתי שגם אז בחרנו את מקומות הבילוי שלנו על פי פרמטרים ארכיטקטיים במהותם. בתקופה הנוראית ההיא, חדרו לא פעם מחבלים מתאבדים לבתי קפה ומסעדות והתפוצצו על יושביהם. בני דורי זוכרים היטב את הפיגועים בסבארו ובמומנט למשל. כתוצאה מכך, נעשו פופולריים מקומות שבהם מרחק גדול בין השומר שבשער ובין חלל הישיבה עצמו. מקומות שבהם הדלת נפתחת היישר לתוך הבאר, לעומת זאת, התקשו באותם זמנים קשים, לשמור על לקוחותיהם. ׳גם אז היה כיאוטי׳ חשבתי לעצמי, ׳ואפילו יותר מעכשיו, אבל גם אז מצאנו דרך׳. וזה העיקר. זה שתמיד תמיד תמיד יש דרך. זה שהאדם ימצא את הדרך הזו. זה שהאדם ורוחו אינם נשברים. כל אלה הם העיקר.
הגענו לראשית תור ההזמנות וגבר צעיר עם זקן ומסיכה עמד ושאל ולרצוני, ״תה צמחים״ השבתי. ״העיקר זה הבריאות״ אמר לי וקרץ.