רוצה לשתף? כבוד!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp

זכרונות מההווה #5: בחזרה לעתיד

בליל שישי האחרון הופענו הדג נחש ואנוכי בקיבוץ גבעת ברנר. המשפט הזה, שמשפטים דומים לו היו שגורים בפי לכל אורכן של עשרים ומשהו השנים האחרונות, הפך כה נדיר עד כי הוא נעשה שווה התייחסות כתובה.

הנחיות הקורונה האחרונות מאפשרות לכולנו (כמעט) להזדחל אט אט ובזהירות אל מחוץ למחילות בהן הסתרנו את נפשותינו במהלך השנה פלוס האחרונות. כל אחד מאיתנו מגשש את דרכו בחזרה אל העתיד. מחפש את הנתיב המדויק בין מה שזכור לו כחייו הקודמים, ״הרגילים״, לבין המחר. במציאות של טרם הקורונה הוביל כל יום בבטחה אל עבר היום שאחריו בקצב קבוע ועיקש. היו כמובן הפתעות, התקלות, כניסות באין כניסה, אסונות מפתיעים ואף פרצי מזל מפעימים, ודאי שהיו! אבל למרות שהיו – התחושה הכללית בקרב רובנו הגדול הייתה של התקדמות איטית ומדודה, יום יום, שעה שעה, בכיוון הכללי שמכנים אותו ״קדימה״. ואז באה הקורונה וחסמה באחת את הדרך. ניסיונותינו הקולקטיביים לשוות לה מראה מוכר, של אחד ממיני המכשולים העבירים שכמותם כבר צלחנו בעבר, קרסו עד מהרה והתחלפו בהבנה שמה שהיה דוקא איננו מה שיהיה. שמהבחינות הנפשית, הכלכלית והמקצועית (לכל הפחות) – זו איננה שפעת כלל וכלל. יותר כמו דבר.

אבל אנחנו, סתגלנים מהממים שכמונו, לא איפשרנו לקורונה להפוך לדבר ולהפילנו חלל. ההלם הראשוני היה קשוח, אין לכחש, ורבים מאיתנו (כולל כותב שורות אלה) שילמו לצד המחירים הכלכליים והנפשיים גם מס פיזיולוגי מעיק ומדכא. ובכל זאת, בחלוף הימים (שהחלו מתקדמים בקצב חדש ולא מוכר…) לא רק שהסתגלנו למכשול התמיר שחסם לנו את ההווה והסתיר את העתיד, אלא אף התחלנו למצוא בו נקודות של חיוב וליהנות מנוכחותו! כי לאחר קוצר הנשימה הראשוני שלקינו בו – הגיעה נשימה אחרת, עמוקה וממלאת יותר. בהיעדר טיסות גילינו מחדש את היופי הקרוב אלינו. בהיעדר מסעדות – נזכרנו שאנחנו יודעים לבשל. בהיעדר חופש תנועה – התקרבנו לבני ביתנו. בהיעדר מרוץ – חדלנו מהריצה.

בליל שישי האחרון הופענו הדג נחש ואנוכי בקיבוץ גבעת ברנר. איש מאיתנו לא ידע אם הגשר המנטאלי והרגשי שהוא עתיד לפרוס מעל התהום המקצועית שהשתרעה בין ההופעה בגבעת ברנר ביום שישי האחרון לבין ההופעה שקדמה לה, שנה ומשהו לפני כן, יעמוד בעומס. בחדר האמנים לא חפרנו על זה, התאמצנו להיות קלילים. שאכטות, דרינקים, צחוקים, מתבקש לכתוב ׳כרגיל׳. ואז זה קרה. תאורה, המון קהל מריע ונרגש, אוזניות באוזניים, רגליים הולכות על הבמה אל עבר המיקרופון, פה נפתח, קול יוצא. וואו! נסחפתי במערבולת של עבר והווה כשהכל מוכר והכל מוזר בו זמנית. במשך כשעתיים עופפתי במחוזות שאין לי מילים בשבילם. היה כביר! אני לא מתגרה בקורונה ולא מסכם אותה. ברור לי שהכל נכון רק לכרגע. אבל גם אמת לשעתה היא אמת. והאמת היא שאני גאה בעצמי שעברתי את כל תלאות הוירוס (עד לשעה זו כאמור) ונותרתי על עומדי. הבנתי דברים בזמן הזה, וכמו שכתבתי קודם, אפילו הצלחתי ליהנות. אבל כסאמכ! כמה שהתגעגעתי לבמה!

בסלון של סלומון? או אולי בסלון שלכם? שאנן סטריט בהופעה פרטית ואינטימית אצלך בבית!